יום שישי, 28 בדצמבר 2012

ילדים זה רעיון לטור בעיתון

אני בת 30 וחודשיים ואין לי ילדים. לא רק שאין לי אותם, אני לא בטוחה שאני רוצה ליצור כאלה בשנים הקרובות. תל אביבים שעשו ילדים אחרי גיל 35 מרגיעים אותי ואומרים "למה את רצה, יש  לך עוד זמן", ומספרים לי היתרונות הרבים של הורות מאוחרת. לעומת זאת, הפריפריאלים בנפשם מביטים עלי בחצי זעזוע - חצי רחמים ורומזים בעדינות, "טיפולי הפריה זה לא משהו שאת רוצה לעבור. זה לא טבעי לגוף להתעבר אחרי שלושים". לאור העובדה שביציות התחילו להתגלש מהחצוצרות שלי בגיל 12, והגוף חשב שזה טבעי כבר אז להיכנס להריון, לא הייתי סומכת עליו במיוחד בקבלת החלטות כל כך משמעותיות.

כשאני מנסה להבין למה כלבלב עושה לי את זה יותר מתינוק, אני מגיעה לשתי מסקנות. הראשונה והברורה מאליה, היא שהחיים שלי טובים מידי. אני ישנה בין שמונה לתשע שעות בלילה, יכולה לא לעשות שום דבר מתי שבא לי, יכולה לפתח את עצמי מבחינת עבודה וקריירה ולחשוב על תואר שני, המקרר שלי יכול להיות ריק שבוע וזה לא יפגע בכושר השרידות שלי, אני יכולה לפגוש את החברות שלי בכל יום ולא רק ב"יום היציאה היחיד של אמא", השדיים שלי עדיין נהנים מתהילת האטרקטיביות של חוסר התועלת - במקום להיות בלוטות של מזון ורק השנה הייתי בשלוש חופשות בחו"ל ("הו כמה נפלא"!).


בחודשים האחרונים יש איזו יוזמה של השכבה שלי מהתיכון לנסות לערוך פגישת מחזור. לטובת הסיפור הזה נפתחה כמובן קבוצה בפייסבוק, שם נשים זרות בנות שלושים מעלות סטטוסים כמו "הו, איזה רעיון נפלא! זה זמן טוב להכיר גם בין הבעלים שלנו". לתוך תמונת הפרופיל של חמישים פיקסלים, הצמודה למשפטי ה"כמה נפלא", הן מצליחות לדחוף את עצמן, בני זוגם ושלושה ילדים, שלושה! מתי הספקתן לחיות?


ילדים יפנים הם די חמודים


הסיבה הנוספת שבגללה המחשבה על תינוק לא מעוררת בי תשוקות צרכניות לרכישת נעלי פורנרינה קטנות במיוחד, ולשמה התכנסנו כאן, היא בעלי הילדים עצמם. למרות החיבה הטבעית שלי לכנות, הורים צעירים היום לא מתביישים לספר, ואפילו להבליט, את הצדדים המדכאים של גידול ילדים. "אני אוהבת את הילדים שלי, ושמחה שהבאתי אותם לעולם אבל...": החיים ברמת גן הם לא אותו דבר, אני לא זוכרת מתי ישנתי לילה אחד נורמלי, הם הרגו לי את הזוגיות, אחרי החיתולים והגנים – אין לנו כסף לכלום, אני לא אומרת שאני רוצה להרוג אותם, אבל לפעמים קצת כן, הגוף שלי בחיים לא יחזור להיות אותו דבר.


לפעמים, בשבתות, כשיפתח עוד ישן ואני כבר מתחילה להיות קצת רעבה (בכל זאת, כבר כמעט שתיים), אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי "אני כל כך אוהבת אותו, אולי נגשים את אהבתנו באמצעות יצירת אדם". שלוש שניות אחר כך המחשבה הזו מתחלפת ב: "אני כל כך אוהבת אותו, למה להרוס את זה עם אדם נוסף שיכנס למערכת היחסים הזו וימלא אותה בחרא ובכי ודרישות?" 

*

היום, לא רק שההורים הצעירים כבר אינם חוששים להגיד את האמת, נראה שכל התרבות מעודדת אותם לכך. ולא רק בגלל שלשחק בתחרות התלונות זה כיף אשכנזי, אלא כי האמת היא השחור החדש. הדרך הטובה ביותר להצטייר אנושי ולהתבלט ולהתנגד לזיוף הסכריני של הטלוויזיה, הפרסום, הקולנוע ומשפטי ה"כולנו משפחה אחת גדולה" בתפוצת המייל בעבודה היא להגיד את האמת.

לואי סי קיי לא היה מיליונר אם לא היינו מואסים בפוליטיקלי קורקטיות ובשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. רק בימים בהם המציאות ההורית מוצאת לאור באופן לגיטימי יכול קומיקאי לדבר על האופן בו הוא מנקה שאריות צואה מהוואגינה הקטנה של בתו כשהוא מחליף לה חיתול. האמיתות הללו היו קיימות גם מקודם, אבל סי קיי עטף את התובנות בהומור והפך אותן לנגישות כמעט לכולם. במילים אחרות, הוא תרם לאופנה, לא רק התפתח על רקע קיומה. 


בזירה המקומית, סביר להניח שדנה ספקטור לא היתה טאלנט של ידיעות אם היתה מספרת לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע על זוגיות והורות, ועמוס רולידר ("תגידו לילד שלכם, 'מתוקי שלי, תוציא את היד המזוינת שלך מהשקע לפי שאני כורת לך אותך ועושה לך פיסטינג'") לא היה אורח פאנלים קבוע אם הורים לא היו רוצים מידי פעם להתנקש בנושאי הגנים שלהם. אגב, את סופר נני אני לא מכניסה לקטגוריה הזו, כי מדובר שבהפקה שבוחרת באופן מכוון במשפחות שהיו צריכות לבחור מלכתחילה בהפלה.

*

יום שישי אחר הצהריים. אני שוכבת במיטה, חולה. מסביבי קליפות תפוזים, כוס תה, פתיתי טישו משומשים ומוסף סוף השבוע של הארץ. בעמוד 14 אני פוגשת את סייד קשוע, שבדרך כלל מצחיק אותי, בוחר גם הוא לשלוף שוב את האמת על הורות:

"זה כל כך קשה. ואם כבר סוף שנה ומסקנות, אז אל תביאו ילדים, ואם כבר החלטתם אז אחד, ואם כבר הסתבכתם אז תסתפקו בשניים. אבל תעשו לעצמכם טובה ואל, פשוט אל תעשו תינוק כשיש לכם ילד או ילדה מתבגרים בבית. המרדף אחר תינוק זוחל מצד אחד, וללכת מכות עם מניאק בחטיבה מצד שני, זה פשוט סיוט שלא ברא השטן".

"והנה אני, עוד מעט בן 40", הוא ממשיך, "את התוכניות לעתיד החלפתי בתוכניות למצוא כמה רגעי שינה. אם פעם שאפתי שיום אחד יהיה לי זמן לעסוק רק במה שמעניין אותי ובוער בקרבי, היום אני מייחל רק לכמה שעות שינה, ללילה אחד בו ארגיש שישנתי טוב. אוי אלוהים, מתי היתה הפעם האחרונה שלא התעוררתי בגלל ילד בוכה או קופץ על המיטה?"

אנחנו בתקופת בחירות, תקופה מצוינת להבטיח הבטחות לעתיד טוב יותר (וכפי הנראה לשכוח מהן כמאה ימים אחרי ה-23 בינואר). אני רוצה לפנות למחוקקים לעתיד ולזהיר אותם: אם לא תפעלו למניעת התפשטות האמת ביחס להורות – אנחנו נקלע לבעיה דמוגרפית חמורה בקרב חילונים ממרכז הארץ, וזו תהיה מכה קשה לכוח האלקטורלי של מצביעי השמאל.

*

אני רוצה ילדים ביולוגיים, ואם הייתי יכולה - הייתי עושה אותם בגיל חמישים או מבקשת מהודית נחמדה שתעשה לי אותם בגיל חמישים, אבל מאחר ופיזית זה לא כל כך אפשרי וכלכלית זה לא יתאפשר, אני מאוד מקווה בשבילי ובשביל הוריי שבשנים הקרובות יתחשק לי לעשות ילד כמו שבא לך פתאום לעשות פיפי, ששום דבר, לא משנה כמה כיפי הוא, לא יוכל לעצור את הדחף הזה. שארגיש שהטבע קורא לי ולא תהיה לי ברירה אלא לענות. 

7 תגובות:

Nee-Bay אמר/ה...

היי ויטה, זה עמוס, מהפייסבוק.
אז ככה - אני אישית לא יודע אם אני שמח או מצטער על כך שהבאתי את הילד הראשון שלי בגיל 34. הראשון שלי - בן חודשיים וחצי עכשיו, והוא אכן כליל השלמות. אבל ברטרוספקטיבה, אני חושב שאני הייתי מעדיף לעשות אותו בגיל מוקדם יותר. נניח, בגיל 26, 27. בתור בן 34 אני מוצא את עצמי הרבה יותר עייף, כן כן, העייפות הוא הפקטור הגדול ביותר, בעיקר בחודש חודשיים הראשונים, את מרגישה שאת צריכה לישון יותר מתמיד ואת מגיעה עייפה לכל דבר כמעט. אני דווקא ממליץ לך לעשות את זה מוקדם ככל האפשר. אגב, לא קראתי את כל הרשומה, אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך, כן?

נתי אמר/ה...

בשלב מסויים מבינים שלעשות ילד זה כמו לעשות תואר.
לא ממש בא לך על הלימודים למרות שאפשר להנות מזה. עושים זאת כי יודעים שזה הדבר הנכון לעשות ועדיף מוקדם ככל האפשר.

אין לי ילד, אבל אני שוקל לאחרונה לעשות משהו בנדון כי פתאום קלטתי שבחתונה של הילד שלי, אני אהיה בגיל פתטי לרחבת הריקודים.

אנונימי אמר/ה...

הי, אני כמעט בת 36 ובהריון ראשון.. לי זאת חוויה מדהימה מבחינה ביולוגית אבל לא נכנס לזה...
אני חייבת להודות שהחלטתי שאני רוצה משפחה בגלל מניעים אנוכיים. לא מתוך איזושהיא אשלייה שאני רוצה להעניק או לפנק מישהוא קטן יותר ממני (אפשר לאמץ כלב או חתול) . ראיתי זוגות שלא היו להם ילדים, רווקים או נשים שהחליטן במודע לא להביא ילדים וזה היה נראה לי פשוט משעמם. כל הקטע של חיתולים ובכיות אילו בשנים הראשונות ואחרי יש נשמות קטנות מצחיקות, צוחקות ובעלות אנרגיה צעירה וחדשה שממשיכה אותי ואת בן זוגי שמה לעשות - נזדקן ונתבלה.... מה רע? להביא ילדים בגיל כזה היא ההודאה שהזדקנו, זאת המציאות לא נהיה פטתיים וננסה להמשיך משהוא פה.

אלון אמר/ה...

לואי אמר גם את זה...
http://www.youtube.com/watch?v=x81M3g3zjXc&feature=share

vita אמר/ה...

אלון, אבל זה בדיוק העניין, הורים כבר לא אומרים שהכל בסדר...כולם מדברים קיומית.

אנונימי אמר/ה...

ברוכה הבאה למועדון (אפילו אם את כרגע זמנית בו). אני כבר הודעתי למשפחה שאני לא מתכוון להביא ילדים לעולם וכבר עברתי את כל מסכת היסורים שכרוכה בזה. גם נאלצתי להפרד מאישתי בגלל הסוגייה הזו.

Jasmine Levi אמר/ה...

כתבת מקסים. אני מאוהבת לחלוטין בילדים שלי וכמובן לא מצטערת שהם הגיחו לחיי, אבל בהחלט הייתי דוחה את ההריונות שלי בכמה שנים טובות. ילדים זה לא מחוייבות שחולפת, לעומת זאת, היכולת לעשות 'מה שבראש' שלי חלפה די מהר והפכה לצפייה אינסופית בקופיקו, החלפת חיתולים ושיחות עם הגננת.
קחי את הזמן.