ילדים זה רעיון לטור בעיתון

אני בת 30 וחודשיים ואין לי ילדים. לא רק שאין לי אותם, אני לא בטוחה שאני רוצה ליצור כאלה בשנים הקרובות. תל אביבים שעשו ילדים אחרי גיל 35 מרגיעים אותי ואומרים "למה את רצה, יש  לך עוד זמן", ומספרים לי היתרונות הרבים של הורות מאוחרת. לעומת זאת, הפריפריאלים בנפשם מביטים עלי בחצי זעזוע - חצי רחמים ורומזים בעדינות, "טיפולי הפריה זה לא משהו שאת רוצה לעבור. זה לא טבעי לגוף להתעבר אחרי שלושים". לאור העובדה שביציות התחילו להתגלש מהחצוצרות שלי בגיל 12, והגוף חשב שזה טבעי כבר אז להיכנס להריון, לא הייתי סומכת עליו במיוחד בקבלת החלטות כל כך משמעותיות.

כשאני מנסה להבין למה כלבלב עושה לי את זה יותר מתינוק, אני מגיעה לשתי מסקנות. הראשונה והברורה מאליה, היא שהחיים שלי טובים מידי. אני ישנה בין שמונה לתשע שעות בלילה, יכולה לא לעשות שום דבר מתי שבא לי, יכולה לפתח את עצמי מבחינת עבודה וקריירה ולחשוב על תואר שני, המקרר שלי יכול להיות ריק שבוע וזה לא יפגע בכושר השרידות שלי, אני יכולה לפגוש את החברות שלי בכל יום ולא רק ב"יום היציאה היחיד של אמא", השדיים שלי עדיין נהנים מתהילת האטרקטיביות של חוסר התועלת - במקום להיות בלוטות של מזון ורק השנה הייתי בשלוש חופשות בחו"ל ("הו כמה נפלא"!).

בחודשים האחרונים יש איזו יוזמה של השכבה שלי מהתיכון לנסות לערוך פגישת מחזור. לטובת הסיפור הזה נפתחה כמובן קבוצה בפייסבוק, שם נשים זרות בנות שלושים מעלות סטטוסים כמו "הו, איזה רעיון נפלא! זה זמן טוב להכיר גם בין הבעלים שלנו". לתוך תמונת הפרופיל של חמישים פיקסלים, הצמודה למשפטי ה"כמה נפלא", הן מצליחות לדחוף את עצמן, בני זוגם ושלושה ילדים, שלושה! מתי הספקתן לחיות?

ילדים יפנים הם די חמודים

הסיבה הנוספת שבגללה המחשבה על תינוק לא מעוררת בי תשוקות צרכניות לרכישת נעלי פורנרינה קטנות במיוחד, ולשמה התכנסנו כאן, היא בעלי הילדים עצמם. למרות החיבה הטבעית שלי לכנות, הורים צעירים היום לא מתביישים לספר, ואפילו להבליט, את הצדדים המדכאים של גידול ילדים. "אני אוהבת את הילדים שלי, ושמחה שהבאתי אותם לעולם אבל...": החיים ברמת גן הם לא אותו דבר, אני לא זוכרת מתי ישנתי לילה אחד נורמלי, הם הרגו לי את הזוגיות, אחרי החיתולים והגנים – אין לנו כסף לכלום, אני לא אומרת שאני רוצה להרוג אותם, אבל לפעמים קצת כן, הגוף שלי בחיים לא יחזור להיות אותו דבר.

לפעמים, בשבתות, כשיפתח עוד ישן ואני כבר מתחילה להיות קצת רעבה (בכל זאת, כבר כמעט שתיים), אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי "אני כל כך אוהבת אותו, אולי נגשים את אהבתנו באמצעות יצירת אדם". שלוש שניות אחר כך המחשבה הזו מתחלפת ב: "אני כל כך אוהבת אותו, למה להרוס את זה עם אדם נוסף שיכנס למערכת היחסים הזו וימלא אותה בחרא ובכי ודרישות?" 

*

היום, לא רק שההורים הצעירים כבר אינם חוששים להגיד את האמת, נראה שכל התרבות מעודדת אותם לכך. ולא רק בגלל שלשחק בתחרות התלונות זה כיף אשכנזי, אלא כי האמת היא השחור החדש. הדרך הטובה ביותר להצטייר אנושי ולהתבלט ולהתנגד לזיוף הסכריני של הטלוויזיה, הפרסום, הקולנוע ומשפטי ה"כולנו משפחה אחת גדולה" בתפוצת המייל בעבודה היא להגיד את האמת.

לואי סי קיי לא היה מיליונר אם לא היינו מואסים בפוליטיקלי קורקטיות ובשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. רק בימים בהם המציאות ההורית מוצאת לאור באופן לגיטימי יכול קומיקאי לדבר על האופן בו הוא מנקה שאריות צואה מהוואגינה הקטנה של בתו כשהוא מחליף לה חיתול. האמיתות הללו היו קיימות גם מקודם, אבל סי קיי עטף את התובנות בהומור והפך אותן לנגישות כמעט לכולם. במילים אחרות, הוא תרם לאופנה, לא רק התפתח על רקע קיומה. 

בזירה המקומית, סביר להניח שדנה ספקטור לא היתה טאלנט של ידיעות אם היתה מספרת לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע על זוגיות והורות, ועמוס רולידר ("תגידו לילד שלכם, 'מתוקי שלי, תוציא את היד המזוינת שלך מהשקע לפי שאני כורת לך אותך ועושה לך פיסטינג'") לא היה אורח פאנלים קבוע אם הורים לא היו רוצים מידי פעם להתנקש בנושאי הגנים שלהם. אגב, את סופר נני אני לא מכניסה לקטגוריה הזו, כי מדובר שבהפקה שבוחרת באופן מכוון במשפחות שהיו צריכות לבחור מלכתחילה בהפלה.

*

יום שישי אחר הצהריים. אני שוכבת במיטה, חולה. מסביבי קליפות תפוזים, כוס תה, פתיתי טישו משומשים ומוסף סוף השבוע של הארץ. בעמוד 14 אני פוגשת את סייד קשוע, שבדרך כלל מצחיק אותי, בוחר גם הוא לשלוף שוב את האמת על הורות:

"זה כל כך קשה. ואם כבר סוף שנה ומסקנות, אז אל תביאו ילדים, ואם כבר החלטתם אז אחד, ואם כבר הסתבכתם אז תסתפקו בשניים. אבל תעשו לעצמכם טובה ואל, פשוט אל תעשו תינוק כשיש לכם ילד או ילדה מתבגרים בבית. המרדף אחר תינוק זוחל מצד אחד, וללכת מכות עם מניאק בחטיבה מצד שני, זה פשוט סיוט שלא ברא השטן".

"והנה אני, עוד מעט בן 40", הוא ממשיך, "את התוכניות לעתיד החלפתי בתוכניות למצוא כמה רגעי שינה. אם פעם שאפתי שיום אחד יהיה לי זמן לעסוק רק במה שמעניין אותי ובוער בקרבי, היום אני מייחל רק לכמה שעות שינה, ללילה אחד בו ארגיש שישנתי טוב. אוי אלוהים, מתי היתה הפעם האחרונה שלא התעוררתי בגלל ילד בוכה או קופץ על המיטה?"

אנחנו בתקופת בחירות, תקופה מצוינת להבטיח הבטחות לעתיד טוב יותר (וכפי הנראה לשכוח מהן כמאה ימים אחרי ה-23 בינואר). אני רוצה לפנות למחוקקים לעתיד ולזהיר אותם: אם לא תפעלו למניעת התפשטות האמת ביחס להורות – אנחנו נקלע לבעיה דמוגרפית חמורה בקרב חילונים ממרכז הארץ, וזו תהיה מכה קשה לכוח האלקטורלי של מצביעי השמאל.

*

אני רוצה ילדים ביולוגיים, ואם הייתי יכולה - הייתי עושה אותם בגיל חמישים או מבקשת מהודית נחמדה שתעשה לי אותם בגיל חמישים, אבל מאחר ופיזית זה לא כל כך אפשרי וכלכלית זה לא יתאפשר, אני מאוד מקווה בשבילי ובשביל הוריי שבשנים הקרובות יתחשק לי לעשות ילד כמו שבא לך פתאום לעשות פיפי, ששום דבר, לא משנה כמה כיפי הוא, לא יוכל לעצור את הדחף הזה. שארגיש שהטבע קורא לי ולא תהיה לי ברירה אלא לענות. 

אחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי להפוך לצמחונית כי חשבתי שזה מרזה. הסברתי לכל מי שנופף לי פולקע מול הפנים שצפיתי בסרט מחריד שמציג שחיטה של עגלים, ומבחינה מצפונית אני פשוט לא מסוגלת יותר לגעת בבשר. זה כמובן היה שקר. מעולם בחיי לא צפיתי אף לא בקטע וידאו אחד שמציג שחיטה של חיה. לא תרנגולת ולא פרה.

כדי למנוע אפשרות שאתפתה לסטייק, פרגיות או כבדים (שמלווים כידוע בפמליית הפיתה והחומוס), דאגתי לעדכן את כולם על סטטוס הצמחונות החדש וגרמתי להם להבטיח לי שבהזדמנות הראשונה יצפו בסרט הזה בערוץ שמונה ש"ברח לי השם שלו, אבל הוא מזעזע". כך, גם אם הייתי מוכנה לרצוח בשביל קבב, לא העזתי להפר את הנדר. אחרי הכל, אני אדם של עקרונות. התגובות היו מאוד מפרגנות. כינו אותי מפגרת, אמרו שבשר זה טעים רצח ועשו קולות של נאם נאם נאם בזמן שלעסו.

אחרי שנתיים, פחות או יותר, בדיקות דם גילו שיש לי מחסור קל  ("חמור") בברזל. לא כל כך בגלל הצום הבשרי, אלא משום שהרצון להשיל את עודף המשקל הצבאי דחף אותי אל עבר תפריט שכלל בעיקר שקיות של אבקת מרק עגבניות ושניצל תירס. לפני שנעצתי שיניים בציפור הודעתי לכולם שמבחינתי, הייתי נשארת צמחונית לנצח, אבל מה לעשות "הרופא אמר שאני חייבת בשר" (עוד שקר) ובאופן כללי הוא "מאוד מודאג מהירידה במשקל" (ועוד אחד).

*

עשור עבר מאז ופתאום כולם הפכו להיות פונדקאים של רעיון הטבעונות, או לפחות הצמחונות. הטלוויזיה משדרת כתבות בנושא, בעיתון מספרים על פח של אפרוחים שלא יגשימו את חלומם להיות עוף טוב והרשת החברתית נראית כמו קבוצת תמיכה גדולה עבור מי שנפרד מהביצים שלו.

הנובו-צמחונים מפנים אצבע להרצאה "החשובה ביותר שתשמעו אי פעם" בה פורש גארי יורופסקי, פעיל רדיקלי לזכויות בעלי חיים, את משנתו לגבי צריכת מזון מהחי, ולפי השמועות משנה את חייהם של רבים. לפי ויקיפדיה, ההרצאה תורגמה כבר ל-18 שפות ומאות ישראלים שלחו ליורופסקי מכתבי תודה.

חברים שצפו בהרצאה סיפרו לי שהיא מלאה בקטעים מסמרי שיער בהם מוצגות שחיטות והתעללות בבעלי חיים; "אחרי שתצפי בזה לא תוכלי יותר בחיים להתקרב לבשר ביצים או חלב". אז כמובן שלא צפיתי. לא שאני מפחדת שההרצאה הזו תהפוך גם אותי למלקטת קטניות – אני פשוט לא חובבת זוועות ריאליסטיות. מה שהופך אותי לצמחונית מסוג אחר.

*

כבר כמה שנים שאני משתדלת להימנע מצפייה בזוועות המוצגות בחדשות. הצלחתי לחמוק מלראות את משה סילמן מצית את עצמו, מתמונות של גופות ילדים בסוריה, קטעי וידאו של מטפלות שמכות קשישים, ראיונות עם בני משפחה של הרוגי תאונות פגע וברח טריים ובאופן כללי, כל מה שזועק "תמונות מחרידות שיגרמו לכם לא לרצות להביא ילדים לעולם הזה – צפו". היה לי רק גליץ' אחד לפני שנה, אחרי שקיבלתי במייל לינק שהוביל לתמונות של גופות חרוכות של סוהרים מאסון הכרמל. מאז, לפחות אחת לחודש המוח שלי משדר לי את התמונה הזו ואחריה נערך פאנל אימה של לפני השינה:  איך זה מרגיש להישרף? עד מתי הם קיוו שאולי יינצלו? האם ההורים שלהם מנסים לדמיין להבות על העור לפני שהשינה מכניעה אותם? מה הסיכוי שמישהו מהמשפחה שלי ישרף למוות, באילו סיטואציות יומיומיות זה עלול לקרות?

כל יום אנחנו סופגים מנת אלימות מהתקשורת, מידה קטנה של קרינה לא מורגשת שנאגרת בתאים. מיגרנות, לחץ דם גבוה, מעי רגיז, חריקת שיניים, אדישות, דיכאון - אתם הרי לא באמת מאמינים שליונית לוי אין קשר לכל זה? תעשיית החדשות לא מרחמת עלינו ומציגה לנו תמונות מזירת פיגוע או רצח, אבל לא מגלה מה קורה בבתי המטבחיים. אפילו הכתבה שעשו בחדשות ערוץ 2 על ההרצאה של יורופסקי לא נתנה הצצה לתמונות הקשות.

נכון, פרה מתה זה לא ניוז. אבל יש כאן משהו מעבר לערך האקטואלי. האלימות בטלוויזיה מיוחסת לסוטים, למטורפים, לערסים. לנו אין שום קשר לעולם הזה, אנחנו בסך הכל צרכנים וכל שאיפתנו היא ארוחת ערב. אנחנו רוצים להציץ לחייהם של אלו שמעיזים לעבור על החוק ולראות אותם נענשים. האכזריות הופכת לבידור ועוזרת למכור עיתונים, אבל אף אחת לא רוצה לדעת מה עשו לקופיף בחברת הקוסמטיקה כשהיא קונה שמפו או לשמוע על הפרדת עגלים מפרות כשהיא קונה מסקרפונה. זו ברוטליות שעדיף להסתיר אם אנחנו לא רוצים שאלפי משפחות יאבדו את פרנסתן.

איני צריכה שינופפו לי בזוועות כדי לדעת על קיומן. ברור לי גם שהתעשייתיות גורמת לבעלי החיים (כלומר, המוצרים) לסבל שהאדם לא היה יכול לשאתו. אך לצערה של הפרה, ההשבחה הגנטית אמנם הגדילה את כמות החלב שהיא מייצרת, אבל לא העניקה לה את היכולת ליצור לולאה בחבל ולתלות את עצמה.

ולמרות זאת, אני ממשיכה לאכול בשר. למה?

*

לפני שנה בערך יפתח ואני נסענו למדריד. באחד הערבים, אני חושבת שזה היה יום ההולדת שלי. מצאנו במדריך הטיולים איזו מסעדה שזכתה בתואר "המסעדה העתיקה ביותר בעולם" (והתבררה בסופו של דבר כ"מלכודת התיירים הגדולה בעולם"). אחרי שהתיישבנו גילינו שהתפריט כולו בספרדית, וכדי להבין מה האופציות שלנו היינו צריכים להציץ, די בגסות, בצלחות של השכנים.

יפתח אומנם מכיר כמה מילים וזיהה בתפריט את הטלה, החזיר והדג, אבל לא הצלחנו להבין לאן דחפו להם את התפוח ומהי בדיוק מידת העשייה. בזמן שהתפריט עבר מעל ראשינו על גבי מגשים, שמתי לב שהספרדים לא ניקו את החיה מהמנה שהיא גדלה להיות. השיא היה כשראינו על אחד המגשים חזירון קטן,  עטוף שמיכה של רוטב עגבניות וגזרים, מביט באדישות על גרמניה עבת בשר חמושה במזלג שעמדה ליהנות ממנו.

אני זוכרת שצחקתי, אמרתי שיש בזה משהו אכזרי. "מה עם כבוד המת?" אך חוסר הכבוד הופנה במיוחד לסועד הישראלי שרגיל לאכול בשר שלא מתגעגע לעבר שלו. השניצל לא נראה כמו תרנגולת (במיוחד כשעושים אותו בצורת דינוזאורים קטנים), הקציצות לא דומות לטלה ואי אפשר אפילו להתחיל לדמיין שלנקניקיות היו פעם רגליים, מכל מיני סוגים. רשתות השיווק מוכרות לנו ארוחות צהריים, לא חיות מתות, וזה מה שהתרגלנו לקנות. צריך לעבוד מאוד קשה כדי להבין שמאחורי התרנגולת המחייכת על האריזה עומד קצב שמכתיב לה את הטקסט לפני שהוא מוריד לה את הראש.

*

אז גם לי קשה. אני נוגסת בהמבורגר ומנסה לחשוב על הפרה אבל אני לא רואה אותה. אני לא מריחה את הרפת או בוחנת את המבט שלה כשהיא תלויה מהרגליים. לא מרגישה את העטינים המפונצ'רים שלה ולא שומעת אותה גועה. היא כל כך רחוקה ממני שהיא פשוט לא קיימת. מבחינתי, אלוהים היה יכול לברוא את ההמבורגר הזה - זה עדיין לא היה גורם לי להאמין בו. וחוץ מזה, משהו בידיעה הזו שאני אוכלת בשר גורמת לי להרגיש פראית יותר, עם תיאבון גברי לחיים. אני אסתי גינזבורג בפרסומת לאפריל.

הון עתק מושקע כדי לגרום לנו להאמין שחיינו תלויים בבשר וחלב. בכל חג שבועות מועצת החלב מפגיזה בפרסומות בהן היא ממליצה לצרוך "לפחות שלושה מוצרי חלב ביום". מוצרים שכדי לספק אותם, בונים צבא של עטינים מפוצצים בהורמונים ואנטיביוטיקה (ואז את תוהה למה הילדה שלך מקבלת מחזור בגיל תשע ומצמיחה שדיים שנה לאחר מכן). מכונות השיווק הרגילו אותנו להתמקד בערך התזונתי ולהזניח את הערך המוסרי, שבסופו של דבר גם פוגע בערך התזונתי. אבל הי, חלב זה סידן, וסידן זה עצמות ושיניים. אתם רוצים שהילדים שלכם ילכו לצבא בלי עצמות ושיניים?

*

ועכשיו, אחראי שהאשמתי את התעשייה הגיע הזמן להתוודות. הסיבה האמיתית שבגללה אני עדיין לא טבעונית היא העצלות. רק המחשבה על המאמץ הכרוך בבניית תפריט חדש מתישה אותי. הטבעונות תכפה עלי בישול דייסות, השריית קטניות ורחרוח נבטוטים. המילה הראשונה שאמרתי בחיי היתה "מא" והשנייה "יונז" - האם אני בנויה לפרידה מכל הטוב הזה? טבעונות היא דת ואני בספק שאי פעם אצליח לגרום לחושקים הבסיסיים שלי להשתחוות בפני ערכים, ריטואל או מסורת.

ומה בדיוק אקנה בסופר? איך תראה העגלה שלי? ברצינות. אין לי מושג מה להכניס לתוכה חוץ מירקות ופירות, וכמה פעמים בשבוע כבר אפשר לאכול אורז? יפתח ואני סטודנטים שנה א' במבוא לבישול. הדברים היחידים שאנחנו יודעים להכין זה שניצלים, שקשוקה, בולונז ופירה עם המון שמנת. כדי לפתוח דף טבעוני חדש נצטרך לערוך שינוי מאוד מקיף בחיים שלנו ולעצבן הרבה הורים, אחיות ומארחים. האם אנחנו באמת רוצים להיות הזוג המעצבן הזה שמזמין סלט קינואה, חציל וקצת צ'יפס?

*

אז מה עכשיו? הרי כל המודעות הזו לא יכולה להסתיים במנת שקדי עגל. אני מניחה שהשלב הראשון הוא

הפחתה. חלב כבר הפסקתי לקנות מזמן וביצים אני קונה רק אם הן חוממו תחת ישבנן של תרנגולות חופשיות. עכשיו צריך להוריד מינונים גם של עוף ובשר, ואולי להתחיל להאכיל את המקרר במוצרים שמקורם בחוות אורגניות, בהן משתדלים כמה שניתן לצמצם את כאבן של החיות. כן, נתחיל שם ואולי מתי שהוא יגיע גם שלב שני. נראה.