יום שבת, 12 בינואר 2013

חמישה טלפונים ניידים שבורים


בחמש השנים האחרונות הייתי בחורה של שני מספרי טלפון: מספר אחד שנתנו לי המפעילות הסלולריות באופן אישי, ומספר אחר, מתחלף, שנתנו לי מעסיקי, ואז לקחו בחזרה כל פעם שהתפטרתי. מאחר ואני שייכת לעידן שבו הגשמה עצמית ופחד משעמום יותר חשובים מהתמדה ומסירות, בחמש השנים האלו היו לי לא פחות מחמישה מספרים כאלו. ועם כל מספר היה מכשיר משלו. וכל מכשיר מספר סיפור.


המכשיר הראשון עורר בי תחושה של גאווה שניסיתי להסתיר ולהחצין בו זמנית: אני חשובה! יש לי שני טלפונים! המכשיר הזה היה משוכלל מזה שיכולתי להרשות לעצמי, וכך הוא שידרג את מעמדי פעמיים. אני לא זוכרת מאיזה דגם היה המכשיר, אבל יכולה לספר לכם שהייתי צריכה למשוך את מכסה המקשים שלו כלפי מטה כדי לענות. וכשהוא היה מצלצל הייתי מרימה אותו תוך הבעת מיאוס מעושה, מדגמנת מבט מסוגת "לענות או לא לענות?" ובתנועת אגודל מיומנת מקפיצה את מכסה המקשים. כשהייתי יוצאת לשתות עם החברים של מי שהיה אז בן הזוג שלי (מטעמי חיבה ונוחות, בתקופה ההיא לא היו לי חברים משל עצמי), הייתי מוציאה את הניידים ומערימה אותם אחד על השני, ומקנחת בחפיסת וינסטון לייט ועליה המצית. זו לא הייתה רק פירמידה של מוצרים - זו הייתה הכרזה.

המכשיר השני שימר את אוסף הטקסים הקטנים האלו וחיזק את מעמדי בתוך אישה חשובה. כמובן שיכולתי לבחור להשתמש במכשיר המשרדי בלבד ולהימנע מהעלות הגבוהה בעידן הקדם-כחלוני, אבל העדפתי לשמור על שני המכשירים זמינים כי זה גרם לי להיראות חשובה, מישהי שאי אפשר סתם כך להחליף: תקציבאית במשרד פרסום!
במכשיר השלישי דברים התחילו להשבר. קודם כל, לכולם מסביבי כבר היה אייפון. אבל חשוב מכך: אני התחלתי לפתח תודעה מעמדית.

בזכות מבצעים מפוקפקים של חברות הסלולר, כמעט לכל החברים שלי היו אייפונים באפס שקל לחודש שווה ששת אלפים שקל סך הכל. המעסיק שלי, לעומת זאת, היה דלפון או קמצן, אני כבר לא זוכרת מה מהם, ובפעם הראשונה המכשיר האישי שלי, נוקיה 5230 רעוע, היה המביך פחות מבין השניים.

זה גם הרגע שבו הבנתי שהכל שקר: שהעובדה שמקום העבודה מספק לך טלפון זה לא מתוך תחושה של אהבה ואחריות משפחתית (מה אם תתקעי בשום מקום באמצע הלילה?) אלא כי הם רוצים אותך שלהם, זמינה ומוכנה לעשות הכל, גם אחרי שהצלחת לברוח מהמשרד. בזמן שהמכשיר האישי שלי יכול לשמור שבת, המכשיר המשרדי לא משדרג אותי למעמד של אישה חשובה, אלא משנמך אותי לתפקיד של סטאז'רית בחדר מיון. זה לא שיעשע אותי כשהבוס שלי אמר לי "אלא אם כן את מחרבנת, כשאני מתקשר את עונה לי". טוב, בדיעבד זה די משעשע.

פריטי אספנות

במכשיר הרביעי - יודעים מה, עזבו. בואו נקפוץ ישר למכשיר החמישי. באוגוסט 2011 נזכרתי שאני בעצם לא אוהבת כסף והתחלתי לעבוד בגוף תקשורת שקר כלשהו. עם החוזה המפנק קיבלתי נוקיה C5 שהיה שייך לפני כן לעורכת המוזיקה המוכרת של האתר. ההחלטה להעניק לי את הטלפון נראתה לי תמוהה. אני הייתי הילדה החדשה בכיתה ואף אחד לא ידע מי אני. עורכת המוזיקה, לעומת זאת, הייתה הילדה הכי מקובלת ואף אחד לא הסכים לקבל את העובדה שהיא כבר אינה עמנו. כל יום התחיל ונגמר בשיחה שבה אמרתי את אותם דברים: "זאת לא אילת / אין לי מושג מה המספר שלה / אני לא יודעת מי מחליפה אותה / אין בעד מה, אתה בכלל לא מפריע לי! תמות בייסורים".

הימים עברו, אף אחד לא אהב אותי, כולם המשיכו לחפש את עורכת המוזיקה, ולי כבר היה גלקסי אס 2 בחסות שקר שוק קפדני שסיפרתי לעצמי. את הנייד של העבודה קברתי במגירה ונתתי לו לגסוס מצמא לחשמל. ממילא אף אחד לא חיפש אותי, וגם הטינה שלי למכשירים משרדיים לא פסקה - למרות שבעוונותי נתתי את המספר האזרחי שלי לעורך שלי, וזה לא התעצל להקפיץ אותי באמצע הלילה כל פעם שהיה לו קצת קר לקום מהמיטה ולעדכן משהו.

"אבל למה את סתומה?" שאל אותי יפתח. "קחי את הסים של החברה ושימי אותו במכשיר שלך ותפסיקי לבזבז כסף על שיחות". הסברתי לו שלהתחייב למונוגמיה עם המכשיר המשרדי זה צעד משמעותי ומחייב. "מה יקרה לכל האנשים שאני מכירה ביום שיימאס לי ואני אתפטר? האם אני אאלץ להדרדר לפתט ולשלוח סמסים של 'הי, אתה לא זוכר אותי אבל המספר שלך בספר טלפונים שלי, תרשום לך מספר חדש?'" בחיים שלי לא עדכנתי את המספרים של האנשים ששלחו לי סמסים כאלו. ברגע ששלחת לי סמס כזה אתה מת מבחינתי.

כך עברה לה שנה וחצי, ובניגוד להבטחות, אף אחד לא פיטר אותי ולא התפטרתי. גופת הטלפון המשרדי הצחינה במגירה.  אבל אז הגיע יום חמישי.

פם פה פם!

כחלק מהשנאה שפיתחתי כלפי חברת פלאפון בעקבות חיוב שגוי ומפורז, והמאבק בהתארגנות העובדים, עברתי יחד עם יפתח לגולן טלקום לפני כחודש וחצי. הזהירו אותי מפני תקלות בקליטה וגלישה איטית, אבל רציתי לתמוך בחברה הקטנה ששברה את שוק הסלולר והיתה הראשונה להציע חבילה ללא הגבלה ב-49 שקל. ביום שלישי, כשהרוחות סערו וסוף סוף הבנתי למה לאיילון קוראים נחל, נפסקה הקליטה במכשיר ועל הצג הופיעה הודעות "שיחות חירום בלבד". הנציגה במוקד הטלפוני של גולן לא הצליחה לעזור לי, ואלוהים כבר לא יעזור לה, לכן החלטתי לחכות כמה ימים לראות אם התקלה תסתדר מעצמה ובינתיים להקים לתחייה את אותו C5 נשכח ומביך.

זה לא היה קל. הייתי צריכה לחבר אותו לחשמל ולסטור לו חזק שיתעורר. השיחה הראשונה הייתה לעורכת המוזיקה. מישהי ביקשה לעדכן אותה שהיא שעוד מעט תשלח את המייל הזה שהיא כל כך מחכה לו. אחר כך קיבלתי הזמנה לקפה, כלומר "מותק" קיבלה, כלומר היא. אחר כך דיברתי שעה עם אמא שלי, שביקשה בין היתר המלצה לאיזו חברה סלולרית לעבור.

*

השעה כעת חמישה לשמונה בערב, יום שבת. הטלפון הישן הזה עדיין פועל על אותה ההטענה מיום חמישי. נס פח הסלולר: כמעט שלושה ימים מלאים על אותה סוללה. לא מתבכיין, לא מבקש תשומת לב, לא מעדכן אותי שהוא עדכן בכוחות עצמו אפליקציה שאני בכלל לא משתמשת בה, כמו עובד חנפן שמדווח לבוס שלו על כל דבר שעשה מתחילת היום כדי לקבל חיזוק חיובי.

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו, "הו, עכשיו היא תפצח בנאום נוסטלגי על המכשירים של פעם, שאפשר להפיל אותם כל כך הרבה פעמים שאגודת אפרת נהיית חולה, והם עדיין עובדים בלי בעיה. שאפשר לנסוע איתם למקומות בהם האדם הלבן עוד לא שם שקע, ושם הם לא יציקו לנו עם צפצופים והתראות על כל ספאם שנחת בג'ימייל".

אל חשש. אני רק רוצה לספר לכם שבשלושה ימים הללו, בהם הסתובבתי שוב עם שני מכשירים, האחד משמש אותי לתקשר עם העולם והשני מתחבר באופן תקין לאנטנות סלולריות, הרגשתי שאני עושה מעשה טוב, כמו מתנדב בבית אבות שמסתחבק עם פלמחני"ק שמספר לו על הימים של פעם, כשחפצים ואנשים לא היו נשברים בכזו קלות.