יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

גרביים ומקרר

גרביים. זה מה שיהרוס אותי בסוף. ואני לא מדברת על ההתעסקות שבלשדך זוגות זוגות אחרי הכביסה, אבל על משהו לא פחות בנאלי. אני מדברת על התפקיד המרכזי שגרביים ממלאים בהפיכתה של אישה עצמאית ואנרגטית, לעוזרת כנגדו. וסמכו עלי, בדקתי את כל השיטות. ביקשתי ממנו בצורה נחמדה שיעיף אותם מהסלון; השתמשתי במניפולציות ה"זה לא נעים לי"; גערתי בו על חוסר ההתחשבות ואפילו ניסיתי להתעלם מהם כאילו אני הבעיה פה בכלל. היום לא נותר לי אלא להתחנן: גרביים, שחררו אותי ואת נפשי המעונה.

הטעות היא כמובן שלי. אם הייתי מפזרת בכל הבית סלי כדורסל שמחוברים לסלי כביסה, לא הייתי צריכה צריכה להתכופף יותר לעולם. אבל האמת היא שחשבתי על הרעיון הזה רק הרגע, ובאופן כללי אני לא בטוחה שלצפות בו מנסה לקלוע זה באמת פחות מעצבן מלראות אותו משליך ומפזר. פעם אחת, אחרי שהצלחתי לגרום לו לבעוט בגרביים למבוא, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותו מה בעצם מונע ממנו לעשות את זה תמיד. הוא גייס את הפילוסופיה וענה בשאלה: "למה כאן זה נחשב 'מסודר' ושם זה כבר 'בלאגן'?"


אז אחרי שצחקתי ונהנתי, היום שוב פגשתי בשני זוגות בחדר השינה: נייקי מתאילנד והדגם הקלאסי עם המעויינים. שני אלו היו מוטלים לצד סוודר-רצפה, מכנסי-רצפה, חולצה-מעשנת-פסיבית-רצפה וכולי. אחרי ניתוח מהיר של המצב הבנתי שיש לי שלוש אפשרויות: לבקש ממנו שוב לפנות את הבגדים (ולהסתכן שהוא יצעק לי "נו אמא צאי לי כבר מהחדר"), להמשיך להתעלם מהם (ולשנוא אותו) או פשוט לגמור עם זה ולטפל בערמת הבגדים בעצמי. בחרתי באפשרות השלישית (לירות לעצמי ברגל) והתחלתי למיין מה לכביסה ומה חזרה לארון. 

כבר כשהרמתי את הזוג הראשון וקירבתי לאף היתה לי תחושה שמשהו כאן לא בסדר, אבל נדמה לי שראיתי את אמא שלי עושה פעם ככה, או שאולי זה בכלל היה בטלוויזיה? למזלי לגרב היתה ארומה קלה בלבד, כמעט בלתי מורגשת, של שימוש קצר. אולי נסעה לפגישה קצרה במשרד ממוזג, ונזנחה זמן קצר לאחר מכן. החלטתי להעניק  לה חנינה לה ולעבור לזוג השני. הרמתי הגרביים ושוב קירבתי אותם לפנים, מרגישה בכל נימי נפשי שמשהו בסיטואציה הזו לא טבעי, לא הוגן, לא משרת אותי באמת. "זה בסך הכל גרב קטן", אמר קול פנימי שניסה לשכנע שאני לא קורבן של מגדרי , "זה הוא שמפחד ממך!". אבל הזרע של סערת הזעם שבוא תבוא כבר נשתל. 

כמו רוב הדברים שמוציאים אותי מדעתי, באותו רגע הייתי אולי קצת לא-נינוחה, אבל עדיין לא הפנמתי את עוצמת העלבון. אבל כשהגיע הערב, והדבר הראשון שהוא עשה כשנכנס הביתה זה לחלץ נעליים בסלון ולהשאיר אותם בסמוך למקום הראשון שבו התיישב, רציתי לקחת גרזן ולקצץ את כפות הרגליים המחורבנות שלו. גלגלים אי אפשר לפזר בכל הבית, ועל הכיסא עצמו אפשר גם להשליך את הבגדים. 

איך נתתי לזה לקרות? איפה הבחורה הזו שאוהבת לטייל על שפת הים, לאסוף צדפים, להביא אותם הביתה ולתקוע אותם בקופסה דקורטיבית ש"חבל לזרוק" כי אין לה באמת מה לעשות עם צדפים? מה יש בגרביים שמביא אותי לכדי טירוף? אני מניחה שתגידו שזה מעליב כי זה סימן שבן הזוג שלי לא מתחשב בי, או אולי שכל הגברים יושבים על הספקטרום האוטיסטי. אתם  יכולים אפילו להביא לי מחקרים לפיהם המוח הגברי לא יודע לפענח אותות של "גרב-על-שטיח" ורואה רק "שטיח-שטיח-שטיח" - אבל אותי זה לא משכנע. אני בטוחה שבן הזוג שלי אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב, וכנראה בגלל זה הוא מבלגן.
#מה

לגרביים יש שני תפקידים חוץ מלחמם ולהגן על הרגליים: האחד הוא נקמה וסימון טריטוריה. באמצעות הגרב-הסלונית בן הזוג גם מעניש אותי שקטפתי אותו משדה הרווקות ושתלתי מחדש בתור של איקאה, וגם מסמן שהוא שליט הבית בעוד ש"את, "את לא תחליטי עלי". הוא יכול במקום זאת לחשוף שיניים, להכות בחזה ולהשתין על השטיח, אבל הוא מתחשב בי. 

התפקיד השני זה לגרום לי להרגיש שהוא זקוק לי. שבלעדי הוא לא יוכל להסתדר יותר בחיים. הוא לא יאכל, לא יקבע תורים לרופא, לא יקח איתו משהו חם ויהיה רקוב, עלוב ומסריח - ולא חלילה, שמח, חופשי ומזיין. בכל פעם שהוא משאיר נעליים בסלון, הוא כאילו אומר "אני צריך אותך אהובתי". בכל פעם שאני צריכה לאסוף בכל הבית גרביים שהתפזרו כמו גורים, אני כאילו אומרת "למה אתה מתעקש להפוך אותי לקלישאה ארורה של אישה-אם? פעם אחת תרים אחרי החרא של עצמך לבד! ויש פירה במקרר, שמתי אותו ממש מקדימה כי אני יודעת שאתה לא יודע למצוא מזון שמסתתר מאחורי מזון אחר, צייד אעלק".

 *

יום אחד כשהנהיה זקנים והילדים שלנו יעסקו בשאלה מי עדיף שימות קודם, אבא או אמא? אין לי ספק שאותו הם יהרגו ראשון. "הוא לא למד אף פעם איך מפעילים מכונת כביסה", הם יגידו, וירחמו עליו ולא עלי. 


יום שבת, 12 בינואר 2013

חמישה טלפונים ניידים שבורים


בחמש השנים האחרונות הייתי בחורה של שני מספרי טלפון: מספר אחד שנתנו לי המפעילות הסלולריות באופן אישי, ומספר אחר, מתחלף, שנתנו לי מעסיקי, ואז לקחו בחזרה כל פעם שהתפטרתי. מאחר ואני שייכת לעידן שבו הגשמה עצמית ופחד משעמום יותר חשובים מהתמדה ומסירות, בחמש השנים האלו היו לי לא פחות מחמישה מספרים כאלו. ועם כל מספר היה מכשיר משלו. וכל מכשיר מספר סיפור.


המכשיר הראשון עורר בי תחושה של גאווה שניסיתי להסתיר ולהחצין בו זמנית: אני חשובה! יש לי שני טלפונים! המכשיר הזה היה משוכלל מזה שיכולתי להרשות לעצמי, וכך הוא שידרג את מעמדי פעמיים. אני לא זוכרת מאיזה דגם היה המכשיר, אבל יכולה לספר לכם שהייתי צריכה למשוך את מכסה המקשים שלו כלפי מטה כדי לענות. וכשהוא היה מצלצל הייתי מרימה אותו תוך הבעת מיאוס מעושה, מדגמנת מבט מסוגת "לענות או לא לענות?" ובתנועת אגודל מיומנת מקפיצה את מכסה המקשים. כשהייתי יוצאת לשתות עם החברים של מי שהיה אז בן הזוג שלי (מטעמי חיבה ונוחות, בתקופה ההיא לא היו לי חברים משל עצמי), הייתי מוציאה את הניידים ומערימה אותם אחד על השני, ומקנחת בחפיסת וינסטון לייט ועליה המצית. זו לא הייתה רק פירמידה של מוצרים - זו הייתה הכרזה.

המכשיר השני שימר את אוסף הטקסים הקטנים האלו וחיזק את מעמדי בתוך אישה חשובה. כמובן שיכולתי לבחור להשתמש במכשיר המשרדי בלבד ולהימנע מהעלות הגבוהה בעידן הקדם-כחלוני, אבל העדפתי לשמור על שני המכשירים זמינים כי זה גרם לי להיראות חשובה, מישהי שאי אפשר סתם כך להחליף: תקציבאית במשרד פרסום!
במכשיר השלישי דברים התחילו להשבר. קודם כל, לכולם מסביבי כבר היה אייפון. אבל חשוב מכך: אני התחלתי לפתח תודעה מעמדית.

בזכות מבצעים מפוקפקים של חברות הסלולר, כמעט לכל החברים שלי היו אייפונים באפס שקל לחודש שווה ששת אלפים שקל סך הכל. המעסיק שלי, לעומת זאת, היה דלפון או קמצן, אני כבר לא זוכרת מה מהם, ובפעם הראשונה המכשיר האישי שלי, נוקיה 5230 רעוע, היה המביך פחות מבין השניים.

זה גם הרגע שבו הבנתי שהכל שקר: שהעובדה שמקום העבודה מספק לך טלפון זה לא מתוך תחושה של אהבה ואחריות משפחתית (מה אם תתקעי בשום מקום באמצע הלילה?) אלא כי הם רוצים אותך שלהם, זמינה ומוכנה לעשות הכל, גם אחרי שהצלחת לברוח מהמשרד. בזמן שהמכשיר האישי שלי יכול לשמור שבת, המכשיר המשרדי לא משדרג אותי למעמד של אישה חשובה, אלא משנמך אותי לתפקיד של סטאז'רית בחדר מיון. זה לא שיעשע אותי כשהבוס שלי אמר לי "אלא אם כן את מחרבנת, כשאני מתקשר את עונה לי". טוב, בדיעבד זה די משעשע.

פריטי אספנות

במכשיר הרביעי - יודעים מה, עזבו. בואו נקפוץ ישר למכשיר החמישי. באוגוסט 2011 נזכרתי שאני בעצם לא אוהבת כסף והתחלתי לעבוד בגוף תקשורת שקר כלשהו. עם החוזה המפנק קיבלתי נוקיה C5 שהיה שייך לפני כן לעורכת המוזיקה המוכרת של האתר. ההחלטה להעניק לי את הטלפון נראתה לי תמוהה. אני הייתי הילדה החדשה בכיתה ואף אחד לא ידע מי אני. עורכת המוזיקה, לעומת זאת, הייתה הילדה הכי מקובלת ואף אחד לא הסכים לקבל את העובדה שהיא כבר אינה עמנו. כל יום התחיל ונגמר בשיחה שבה אמרתי את אותם דברים: "זאת לא אילת / אין לי מושג מה המספר שלה / אני לא יודעת מי מחליפה אותה / אין בעד מה, אתה בכלל לא מפריע לי! תמות בייסורים".

הימים עברו, אף אחד לא אהב אותי, כולם המשיכו לחפש את עורכת המוזיקה, ולי כבר היה גלקסי אס 2 בחסות שקר שוק קפדני שסיפרתי לעצמי. את הנייד של העבודה קברתי במגירה ונתתי לו לגסוס מצמא לחשמל. ממילא אף אחד לא חיפש אותי, וגם הטינה שלי למכשירים משרדיים לא פסקה - למרות שבעוונותי נתתי את המספר האזרחי שלי לעורך שלי, וזה לא התעצל להקפיץ אותי באמצע הלילה כל פעם שהיה לו קצת קר לקום מהמיטה ולעדכן משהו.

"אבל למה את סתומה?" שאל אותי יפתח. "קחי את הסים של החברה ושימי אותו במכשיר שלך ותפסיקי לבזבז כסף על שיחות". הסברתי לו שלהתחייב למונוגמיה עם המכשיר המשרדי זה צעד משמעותי ומחייב. "מה יקרה לכל האנשים שאני מכירה ביום שיימאס לי ואני אתפטר? האם אני אאלץ להדרדר לפתט ולשלוח סמסים של 'הי, אתה לא זוכר אותי אבל המספר שלך בספר טלפונים שלי, תרשום לך מספר חדש?'" בחיים שלי לא עדכנתי את המספרים של האנשים ששלחו לי סמסים כאלו. ברגע ששלחת לי סמס כזה אתה מת מבחינתי.

כך עברה לה שנה וחצי, ובניגוד להבטחות, אף אחד לא פיטר אותי ולא התפטרתי. גופת הטלפון המשרדי הצחינה במגירה.  אבל אז הגיע יום חמישי.

פם פה פם!

כחלק מהשנאה שפיתחתי כלפי חברת פלאפון בעקבות חיוב שגוי ומפורז, והמאבק בהתארגנות העובדים, עברתי יחד עם יפתח לגולן טלקום לפני כחודש וחצי. הזהירו אותי מפני תקלות בקליטה וגלישה איטית, אבל רציתי לתמוך בחברה הקטנה ששברה את שוק הסלולר והיתה הראשונה להציע חבילה ללא הגבלה ב-49 שקל. ביום שלישי, כשהרוחות סערו וסוף סוף הבנתי למה לאיילון קוראים נחל, נפסקה הקליטה במכשיר ועל הצג הופיעה הודעות "שיחות חירום בלבד". הנציגה במוקד הטלפוני של גולן לא הצליחה לעזור לי, ואלוהים כבר לא יעזור לה, לכן החלטתי לחכות כמה ימים לראות אם התקלה תסתדר מעצמה ובינתיים להקים לתחייה את אותו C5 נשכח ומביך.

זה לא היה קל. הייתי צריכה לחבר אותו לחשמל ולסטור לו חזק שיתעורר. השיחה הראשונה הייתה לעורכת המוזיקה. מישהי ביקשה לעדכן אותה שהיא שעוד מעט תשלח את המייל הזה שהיא כל כך מחכה לו. אחר כך קיבלתי הזמנה לקפה, כלומר "מותק" קיבלה, כלומר היא. אחר כך דיברתי שעה עם אמא שלי, שביקשה בין היתר המלצה לאיזו חברה סלולרית לעבור.

*

השעה כעת חמישה לשמונה בערב, יום שבת. הטלפון הישן הזה עדיין פועל על אותה ההטענה מיום חמישי. נס פח הסלולר: כמעט שלושה ימים מלאים על אותה סוללה. לא מתבכיין, לא מבקש תשומת לב, לא מעדכן אותי שהוא עדכן בכוחות עצמו אפליקציה שאני בכלל לא משתמשת בה, כמו עובד חנפן שמדווח לבוס שלו על כל דבר שעשה מתחילת היום כדי לקבל חיזוק חיובי.

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו, "הו, עכשיו היא תפצח בנאום נוסטלגי על המכשירים של פעם, שאפשר להפיל אותם כל כך הרבה פעמים שאגודת אפרת נהיית חולה, והם עדיין עובדים בלי בעיה. שאפשר לנסוע איתם למקומות בהם האדם הלבן עוד לא שם שקע, ושם הם לא יציקו לנו עם צפצופים והתראות על כל ספאם שנחת בג'ימייל".

אל חשש. אני רק רוצה לספר לכם שבשלושה ימים הללו, בהם הסתובבתי שוב עם שני מכשירים, האחד משמש אותי לתקשר עם העולם והשני מתחבר באופן תקין לאנטנות סלולריות, הרגשתי שאני עושה מעשה טוב, כמו מתנדב בבית אבות שמסתחבק עם פלמחני"ק שמספר לו על הימים של פעם, כשחפצים ואנשים לא היו נשברים בכזו קלות.