גרביים. זה מה שיהרוס אותי בסוף. ואני לא מדברת על ההתעסקות שבלשדך זוגות זוגות אחרי הכביסה, אבל על משהו לא פחות בנאלי. אני מדברת על התפקיד המרכזי שגרביים ממלאים בהפיכתה של אישה עצמאית ואנרגטית, לעוזרת כנגדו. וסמכו עלי, בדקתי את כל השיטות. ביקשתי ממנו בצורה נחמדה שיעיף אותם מהסלון; השתמשתי במניפולציות ה"זה לא נעים לי"; גערתי בו על חוסר ההתחשבות ואפילו ניסיתי להתעלם מהם כאילו אני הבעיה פה בכלל. היום לא נותר לי אלא להתחנן: גרביים, שחררו אותי ואת נפשי המעונה.
הטעות היא כמובן שלי. אם הייתי מפזרת בכל הבית סלי כדורסל שמחוברים לסלי כביסה, לא הייתי צריכה צריכה להתכופף יותר לעולם. אבל האמת היא שחשבתי על הרעיון הזה רק הרגע, ובאופן כללי אני לא בטוחה שלצפות בו מנסה לקלוע זה באמת פחות מעצבן מלראות אותו משליך ומפזר. פעם אחת, אחרי שהצלחתי לגרום לו לבעוט בגרביים למבוא, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותו מה בעצם מונע ממנו לעשות את זה תמיד. הוא גייס את הפילוסופיה וענה בשאלה: "למה כאן זה נחשב 'מסודר' ושם זה כבר 'בלאגן'?"
אז אחרי שצחקתי ונהנתי, היום שוב פגשתי בשני זוגות בחדר השינה: נייקי מתאילנד והדגם הקלאסי עם המעויינים. שני אלו היו מוטלים לצד סוודר-רצפה, מכנסי-רצפה, חולצה-מעשנת-פסיבית-רצפה וכולי. אחרי ניתוח מהיר של המצב הבנתי שיש לי שלוש אפשרויות: לבקש ממנו שוב לפנות את הבגדים (ולהסתכן שהוא יצעק לי "נו אמא צאי לי כבר מהחדר"), להמשיך להתעלם מהם (ולשנוא אותו) או פשוט לגמור עם זה ולטפל בערמת הבגדים בעצמי. בחרתי באפשרות השלישית (לירות לעצמי ברגל) והתחלתי למיין מה לכביסה ומה חזרה לארון.
כבר כשהרמתי את הזוג הראשון וקירבתי לאף היתה לי תחושה שמשהו כאן לא בסדר, אבל נדמה לי שראיתי את אמא שלי עושה פעם ככה, או שאולי זה בכלל היה בטלוויזיה? למזלי לגרב היתה ארומה קלה בלבד, כמעט בלתי מורגשת, של שימוש קצר. אולי נסעה לפגישה קצרה במשרד ממוזג, ונזנחה זמן קצר לאחר מכן. החלטתי להעניק לה חנינה לה ולעבור לזוג השני. הרמתי הגרביים ושוב קירבתי אותם לפנים, מרגישה בכל נימי נפשי שמשהו בסיטואציה הזו לא טבעי, לא הוגן, לא משרת אותי באמת. "זה בסך הכל גרב קטן", אמר קול פנימי שניסה לשכנע שאני לא קורבן של מגדרי , "זה הוא שמפחד ממך!". אבל הזרע של סערת הזעם שבוא תבוא כבר נשתל.
כמו רוב הדברים שמוציאים אותי מדעתי, באותו רגע הייתי אולי קצת לא-נינוחה, אבל עדיין לא הפנמתי את עוצמת העלבון. אבל כשהגיע הערב, והדבר הראשון שהוא עשה כשנכנס הביתה זה לחלץ נעליים בסלון ולהשאיר אותם בסמוך למקום הראשון שבו התיישב, רציתי לקחת גרזן ולקצץ את כפות הרגליים המחורבנות שלו. גלגלים אי אפשר לפזר בכל הבית, ועל הכיסא עצמו אפשר גם להשליך את הבגדים.
איך נתתי לזה לקרות? איפה הבחורה הזו שאוהבת לטייל על שפת הים, לאסוף צדפים, להביא אותם הביתה ולתקוע אותם בקופסה דקורטיבית ש"חבל לזרוק" כי אין לה באמת מה לעשות עם צדפים? מה יש בגרביים שמביא אותי לכדי טירוף? אני מניחה שתגידו שזה מעליב כי זה סימן שבן הזוג שלי לא מתחשב בי, או אולי שכל הגברים יושבים על הספקטרום האוטיסטי. אתם יכולים אפילו להביא לי מחקרים לפיהם המוח הגברי לא יודע לפענח אותות של "גרב-על-שטיח" ורואה רק "שטיח-שטיח-שטיח" - אבל אותי זה לא משכנע. אני בטוחה שבן הזוג שלי אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב, וכנראה בגלל זה הוא מבלגן.
#מה
לגרביים יש שני תפקידים חוץ מלחמם ולהגן על הרגליים: האחד הוא נקמה וסימון טריטוריה. באמצעות הגרב-הסלונית בן הזוג גם מעניש אותי שקטפתי אותו משדה הרווקות ושתלתי מחדש בתור של איקאה, וגם מסמן שהוא שליט הבית בעוד ש"את, "את לא תחליטי עלי". הוא יכול במקום זאת לחשוף שיניים, להכות בחזה ולהשתין על השטיח, אבל הוא מתחשב בי.
התפקיד השני זה לגרום לי להרגיש שהוא זקוק לי. שבלעדי הוא לא יוכל להסתדר יותר בחיים. הוא לא יאכל, לא יקבע תורים לרופא, לא יקח איתו משהו חם ויהיה רקוב, עלוב ומסריח - ולא חלילה, שמח, חופשי ומזיין. בכל פעם שהוא משאיר נעליים בסלון, הוא כאילו אומר "אני צריך אותך אהובתי". בכל פעם שאני צריכה לאסוף בכל הבית גרביים שהתפזרו כמו גורים, אני כאילו אומרת "למה אתה מתעקש להפוך אותי לקלישאה ארורה של אישה-אם? פעם אחת תרים אחרי החרא של עצמך לבד! ויש פירה במקרר, שמתי אותו ממש מקדימה כי אני יודעת שאתה לא יודע למצוא מזון שמסתתר מאחורי מזון אחר, צייד אעלק".
*
יום אחד כשהנהיה זקנים והילדים שלנו יעסקו בשאלה מי עדיף שימות קודם, אבא או אמא? אין לי ספק שאותו הם יהרגו ראשון. "הוא לא למד אף פעם איך מפעילים מכונת כביסה", הם יגידו, וירחמו עליו ולא עלי.
הטעות היא כמובן שלי. אם הייתי מפזרת בכל הבית סלי כדורסל שמחוברים לסלי כביסה, לא הייתי צריכה צריכה להתכופף יותר לעולם. אבל האמת היא שחשבתי על הרעיון הזה רק הרגע, ובאופן כללי אני לא בטוחה שלצפות בו מנסה לקלוע זה באמת פחות מעצבן מלראות אותו משליך ומפזר. פעם אחת, אחרי שהצלחתי לגרום לו לבעוט בגרביים למבוא, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותו מה בעצם מונע ממנו לעשות את זה תמיד. הוא גייס את הפילוסופיה וענה בשאלה: "למה כאן זה נחשב 'מסודר' ושם זה כבר 'בלאגן'?"
כבר כשהרמתי את הזוג הראשון וקירבתי לאף היתה לי תחושה שמשהו כאן לא בסדר, אבל נדמה לי שראיתי את אמא שלי עושה פעם ככה, או שאולי זה בכלל היה בטלוויזיה? למזלי לגרב היתה ארומה קלה בלבד, כמעט בלתי מורגשת, של שימוש קצר. אולי נסעה לפגישה קצרה במשרד ממוזג, ונזנחה זמן קצר לאחר מכן. החלטתי להעניק לה חנינה לה ולעבור לזוג השני. הרמתי הגרביים ושוב קירבתי אותם לפנים, מרגישה בכל נימי נפשי שמשהו בסיטואציה הזו לא טבעי, לא הוגן, לא משרת אותי באמת. "זה בסך הכל גרב קטן", אמר קול פנימי שניסה לשכנע שאני לא קורבן של מגדרי , "זה הוא שמפחד ממך!". אבל הזרע של סערת הזעם שבוא תבוא כבר נשתל.
כמו רוב הדברים שמוציאים אותי מדעתי, באותו רגע הייתי אולי קצת לא-נינוחה, אבל עדיין לא הפנמתי את עוצמת העלבון. אבל כשהגיע הערב, והדבר הראשון שהוא עשה כשנכנס הביתה זה לחלץ נעליים בסלון ולהשאיר אותם בסמוך למקום הראשון שבו התיישב, רציתי לקחת גרזן ולקצץ את כפות הרגליים המחורבנות שלו. גלגלים אי אפשר לפזר בכל הבית, ועל הכיסא עצמו אפשר גם להשליך את הבגדים.
איך נתתי לזה לקרות? איפה הבחורה הזו שאוהבת לטייל על שפת הים, לאסוף צדפים, להביא אותם הביתה ולתקוע אותם בקופסה דקורטיבית ש"חבל לזרוק" כי אין לה באמת מה לעשות עם צדפים? מה יש בגרביים שמביא אותי לכדי טירוף? אני מניחה שתגידו שזה מעליב כי זה סימן שבן הזוג שלי לא מתחשב בי, או אולי שכל הגברים יושבים על הספקטרום האוטיסטי. אתם יכולים אפילו להביא לי מחקרים לפיהם המוח הגברי לא יודע לפענח אותות של "גרב-על-שטיח" ורואה רק "שטיח-שטיח-שטיח" - אבל אותי זה לא משכנע. אני בטוחה שבן הזוג שלי אוהב אותי ורוצה שיהיה לי טוב, וכנראה בגלל זה הוא מבלגן.
#מה
לגרביים יש שני תפקידים חוץ מלחמם ולהגן על הרגליים: האחד הוא נקמה וסימון טריטוריה. באמצעות הגרב-הסלונית בן הזוג גם מעניש אותי שקטפתי אותו משדה הרווקות ושתלתי מחדש בתור של איקאה, וגם מסמן שהוא שליט הבית בעוד ש"את, "את לא תחליטי עלי". הוא יכול במקום זאת לחשוף שיניים, להכות בחזה ולהשתין על השטיח, אבל הוא מתחשב בי.
התפקיד השני זה לגרום לי להרגיש שהוא זקוק לי. שבלעדי הוא לא יוכל להסתדר יותר בחיים. הוא לא יאכל, לא יקבע תורים לרופא, לא יקח איתו משהו חם ויהיה רקוב, עלוב ומסריח - ולא חלילה, שמח, חופשי ומזיין. בכל פעם שהוא משאיר נעליים בסלון, הוא כאילו אומר "אני צריך אותך אהובתי". בכל פעם שאני צריכה לאסוף בכל הבית גרביים שהתפזרו כמו גורים, אני כאילו אומרת "למה אתה מתעקש להפוך אותי לקלישאה ארורה של אישה-אם? פעם אחת תרים אחרי החרא של עצמך לבד! ויש פירה במקרר, שמתי אותו ממש מקדימה כי אני יודעת שאתה לא יודע למצוא מזון שמסתתר מאחורי מזון אחר, צייד אעלק".
*
יום אחד כשהנהיה זקנים והילדים שלנו יעסקו בשאלה מי עדיף שימות קודם, אבא או אמא? אין לי ספק שאותו הם יהרגו ראשון. "הוא לא למד אף פעם איך מפעילים מכונת כביסה", הם יגידו, וירחמו עליו ולא עלי.
